נקודה מהזוהר לפרשת בחוקותי

התחלת פרשת בחוקותי מזמנת לנו מחלוקת מעניינת בזוהר הקדוש- (בתרגום חופשי מאוד) "אמר רבי יוסי, אוי לנו שאנחנו צווחים בכל יום "זכור השם מה היה לנו", והקב"ה איננו משגיח בנו, כמו שאנחנו לו זוכרים את מעשיו הטובים איתנו, כפי שביקש "זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב...", כך הוא לא זוכר לנו את צרותנו". בתגובה לדברים אומר רבי יהודה- "ודאי שהקב"ה משגיח עלינו תמיד וזוכר אותנו ואילו לא יזכור אותנו אפילו יום אחד לא נחזיק מעמד בגלות, וזה מה שנאמר "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם". הקב"ה לא עושה לנו כמעשינו".

כפתיחה לפרשת הברכות והקללות דנים חכמי הזוהר בשאלה האם יש יחס ישיר בין המעשים שלנו, העובדה שאנחנו "שוכחים" את הקב"ה, לבין יחס מקביל מהקב"ה. האם גם הקב"ה יכול ל"שכוח" אותנו כתגובה על השכחה שלנו? נראה שמלבד המחלוקת העניינית על נושא ה"זכור נא", שהקב"ה מבקש מאיתנו, יש כאן גם דיון עקרוני יותר על היחס שבין המעשים ל"תגובה של הקב"ה". האם יש כאן מעין מערכת סגורה וכפויה של- אתם תעשו מה שאני אומר ואני במקביל אעשה מה שאתם מבקשים? או שמא שיש גם חוקיות עליונה יותר, שבה אין הכרח לאף אחד מהצדדים... והקב"ה תמיד יזכור. לכאורה התגובה הטבעית שלנו היא "בעד רבי יהודה", כי לא יעלה על הדעת שהקב"ה ישכח אותנו חס וחלילה... אולם לדברים יש משמעות שבפרשת בחוקותי היא בולטת במיוחד- גם השכר וגם העונש הם "הנהגה ישירה" שיש לה משמעות אדירה על חיינו.